פסק-דין בתיק ע"ע 11910-05-11

השופט אילן סופר

1.      לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (הנשיאה ורד שפר ונציגי הציבור מר הארון ממדוח ומר אסעד עזאיזה; ע"ב 1497/06). בית הדין חייב את המערערים לשלם למשיבים 1-3 פיצוי המהווה היוון של הפרשים בין גמלת השאירים לה היו זכאים, לו היו מבוטחים בקרן פנסיה ותיקה לבין הגמלה אותה הם מקבלים כיום בניכוי סכומים ששולמו באופן חד פעמי.

2.         רקע עובדתי

            המשיבים 1-3 (להלן: " המשיבים") הינם שארי המנוח אלכסנדר זובוטוב ז"ל (להלן: " המנוח"),  ובכללם האלמנה.

            המערערים הינם שותפים אשר ניהלו במשותף עסק בו עבד המנוח (להלן: " השותפים").

            המשיבות 4-5 הינן קרנות פנסיה חדשות בהן בוטח המנוח על ידי השותפים
מ-1996 ואילך. (להלן ובהתאמה: " מנוף", " מקפת").

            המנוח עבד בעסק שהיה בבעלות השותפים החל מדצמבר 1990 עד יום 21.7.02, מועד בו הלך לעולמו. העסק אותו ניהלו השותפים היה של עבודות אינסטלציה, שחלקן קשור לתחום הבנייה. מתוקף כך, חל על הצדדים צו ההרחבה בענף הבנייה מכוחו השותפים היו מחוייבים להפריש עבור המנוח כספים לקרן פנסיה.

3.         החל מחודש 10/96, החלו השותפים להפריש עבור המנוח למנוף וכן שילמו רטרואקטיבית עבור החודשים 1/96 עד 9/96. דמי הגמולים שולמו למנוף עד 3/97.

4.         בחודש 4/97 צורף המנוח למקפת וזאת בהתאם להסכם הקיבוצי מיום 9.4.97 אשר נחתם בין התאחדות הקבלנים לבין הסתדרות עובדי הבניין, קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ ומקפת. השותפים שילמו למקפת את ההפרשות עד פטירת המנוח. עם פטירתו, החלה מקפת לשלם לאלמנתו פנסיית שאירים.

5.         המשיבים הגישו בשנת 2006 תביעה כנגד השותפים, מנוף ומקפת מאחר שלטענתם השותפים הפרישו בחסר ובאיחור לקרנות הפנסיה. כתוצאה מכך פנסיית השאירים ממקפת עומדת על כ-800 ש"ח במקום 2,400 ש"ח, שהיו לטענתם משתלמים, לו השותפים היו מפרישים את הכספים במועד.

            השותפים טענו כי הפרישו את הסכומים הנדרשים, הגיעו להסדרים לגבי תשלום רטרואקטיבי וקיבלו אישור קרנות הפנסיה לכך. הקרנות טענו כי אין לחייבן לשלם למשיבים מעבר למה ששולם או הופרש.

6.         פסק דינו של בית הדין האזורי

            בית הדין דחה תחילה את טענת השותפים בדבר  התיישנות ושיהוי מאחר שלא נטענה בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה. כמו כן נדחתה טענת השיהוי גם מהסיבה שלא מדובר בנתבעים ששינו מצבם לרעה עקב ויתור של התובע או בשל קיפוח זכותם להתגונן.

            בית הדין קבע כי ביחס לתקופה שקדמה לינואר 1996 לא הוכיחו השותפים כי העבירו הפרשות לקרן הביטוח למעט סכום מזערי בסך 673.74 ביום 1.1.91 שנוכה משכר המנוח אך לא הועבר ליעדו. מעבר לכך נמצא כי הועבר למקפת סכום חד פעמי בסך 52,237.5 ש"ח בתאריך 5.3.98.

            היוצא מכל אלו הוא שכאשר השותפים החלו לבטח את המנוח בביטוח פנסיוני, היה זה בקרן פנסיה חדשה ולא קרן ותיקה כפי שהיתה קרן הביטוח לפועלי הבניין. בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין השותפים היו חייבים לבטח את המנוח בקרן הביטוח של פועלי הבניין.

7.         בית הדין ציין כי גם אם היתה מתקבלת גרסת השותפים לפיה המנוח הסכים כי לא יבוטח בקרן פועלי הבניין, הרי שלא היה לויתור כזה כל תוקף משפטי, בהיותו בקשר לזכות שאינה ניתנת לויתור.

            בית הדין מצא כי בנסיבות אלה יש לפצות את המשיבים על הנזק שנגרם להם כתוצאה מאי ביטוחו של המנוח בקרן הביטוח של פועלי הבניין תוך הפחתת התשלומים שהתקבלו ומתקבלים ממקפת ומנוף. בית הדין התייחס לחוות דעת שהוגשה ע"י המשיבים של איתן לידור, יועץ פנסיוני ומצא כי לא נלקח בחשבון הסכום של 52,237.5 ששולם למקפת על חשבון העבר במרץ 1998.

            כמו כן משכרו של המנוח נוכו רק 5% ולא 5.5% כמתחייב מהוראות צו ההרחבה.